Meguilah
Daf 15b
רִבִּי לָֽעְזָר וְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה אָמַר. עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. הָתִיב רִבִּי לָֽעְזָר לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. וְהָֽכְתִיב וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם ה֛וּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. מִן שְׁמֵינֵיהוֹן. הָתִיב רִבִּי לָֽעְזָר לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. וְהָא כְתִיב וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת נַֽעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּֽעֲל֖וּ עוֹלוֹת וגו'. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. שְׁלֵימִין בְּגוּפָן בְּלֹא הַפְשֵׁט וּבְלֹא נִיתּוּחַ. הָתִיב רִבִּי לָֽעְזָר לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. [וְהָֽכְתִיב וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חוֹתֵן מֹשֶׁ֛ה עוֹלָה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא.] כְּמָאן דְּאָמַר. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. רִבִּי חוּנָה אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן יְהוּדָה בִּירְבִּי וְרִבִּי יַנַּאי. חַד אָמַר. קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. וְחוֹרָנָה אָמַר. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. וְחָא יָֽדִעִין מָאן אֲמַר דָּא וּמָאן אֲמַר דָּא. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חוֹתֵן מֹשֶׁ֔ה. מַה שָׁמַע. חִזְקִיָּה אָמַר. קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר. קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע. [רִבִּי לֵוִי אָמַר. מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע.] יְהוּדָה בִּירְבִּי אָמַר. מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע. הֲוֵי דוּ אָמַר. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. רִבִּי בָּא וְרִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְדָא מְסַייְעָה לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן. ע֤וּרִי צָפוֹן֙ זֶה הָעוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּכוֹן. מָהוּ עוּרִי. דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר. וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן. אֵילּוּ שְׁלָמִים שֶׁהֵן נִשְׁחָטְין בַּדָּרוֹם. 15b מָהוּ בּוֹאִי. דְּבָר שֶׁהָיָה שְׁלְחִידּוּשׁ. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ הַגָּלִיּוֹת שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בַּצָּפוֹן וְיָבוֹאוּ וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא נָתוּן בַּדָּרוֹם. רִבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי פַּפַּי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי. אוּף דֵּין קִרְייָה מְסַייֵעַ לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעוֹלָה הִ֣וא הָֽעוֹלָ֡ה. שֶׁהָיוּ בְּנִי נֹחַ מַקְרִיבִין. כַּד הוּא אֲתִי גַּבֵּי שְׁלָמִים אֲמַר. זֹאת תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִ֑ים. אֲשֶׁר הִקְרִיב אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב. מִיכָּן וּלְהַבָּא.
Traduction
R. Eleazar et R. Yossé b. Hanina diffèrent d’avis quant aux devoirs des Noahides (semi-prosélytes): d’après l’un, ils ont offert des sacrifices pacifiques à Dieu; d’après l’autre, c’étaient des holocaustes. —Mais, objecta R. Eléazar à R. Yossé b. Hanina, n’est-il pas dit (Gn 4, 4): Abel aussi offrit des premiers nés de son troupeau et de leur graisse? (ce détail de séparation de la graisse ne vise-t-il pas le sacrifice pacifique?) Cette dernière expression (82)Rabba à (Gn ch. 22 et 37, à (Lv 9), et à (Nb 13). signifie, selon R. Yossé b. Hanina, qu’Abel prit des plus gras. Mais, objecta le même Rabbi à son interlocuteur, n’est-il pas dit formellement (Ex 24, 5): Il envoya des jeunes gens d’Israël qui offrirent des holocaustes etc.? Cela signifie, selon R. Yossé, que des animaux étaient offerts entiers, ni écorchés ni dépecés (jusqu’à leur entrée sous la tente sacrée). Mais, fut-il encore objecté, n’est-il pas dit formellement (ib. 12): Jethro le beau-père de Moïse prit un holocauste et des sacrifices à offrir à Dieu? Il se peut, dit R. Yossé, qu’il faille adopter l’avis d’après lequel Jethro est venu après la promulgation de la Loi (lorsqu’on avait déjà connaissance des diverses offrandes). Or, R. Houna dit qu’il y a deux avis à ce sujet exprimés par Juda b. Rabbi et R. Yanaï: d’après l’un, Jethro est venu avant la promulgation de la Loi; d’après l’autre, il n’est venu qu’après elle. On ne savait pas à qui attribuer chacun de ces avis; on peut l’inférer de ce qu’il est dit (ib. 1): Jethro, prêtre de Midian, beau-père de Moïse, apprit etc.; il apprit, selon R. Hiskia, le fait du passage de la mer Rouge; et c’est aussi l’avis de R. Josué; selon R. Levi, il eut connaissance de la guerre d’Amalek; enfin, selon Juda b. Rabbi, il sut que la Loi a été promulguée; donc, à ce dernier il faut attribuer l’avis disant que Jethro est venu voir Moïse après la promulgation de la Loi. R. Aba et R. Hiya au nom de R. Yohanan expliquent le verset suivant, de façon à confirmer l’avis de R. Yossé b. Hanina (au sujet des holocaustes): Éveille-toi nord, viens sud (Ct 4, 16); la 1ere partie de ce verset s’applique à l’holocauste égorgé au nord du Temple, et il est dit à ce sujet ''éveille-toi'', comme de quelqu’un qui était endormi (usage déjà pratiqué sous Noé) et que l’on éveille; la 2e expression est applicable aux sacrifices pacifiques à égorger au midi, et il est dit à ce sujet ''viens'', parce que c’est un fait nouveau. R. Yossé b. Hanina applique ainsi ce verset au temps de l’éveil de la captivité, qui séjourna au nord; les exilés viendront alors construire le Temple sis au sud. R. Aba, fils de R. Papi, ou R. Josué de Sikhnin dit au nom de R. Levi que le verset suivant confirme aussi l’avis de R. Hanina (Lv 6, 2): voici la loi de l’holocauste, c.-à-d. de l’holocauste déjà connu, offert par les fils de Noé, et en passant au texte qui concerne les sacrifices pacifiques, il est dit (ib. 7, 11): voici la loi des sacrifices pacifiques, et il n’est pas dit ''que l’on a offert'', mais que l’on offrira, à l’avenir.
Pnei Moshe non traduit
והכתיב והבל הביא וגו' ומחלביהן. וזהו שלמים שחלביהן קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח:
מה עביד לה ר' יוסי בן חנינא. להאי קרא הוא מפרש מאי מחלביהן מן שמיניהן שבהן ולעולם עולות היו:
והא כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. וא''כ הקריבו ג''כ שלמים:
שלימין בגופן. היו העולות בלא הפשט וניתוח וכולן עולות היו:
כמ''ד לאחר מתן תורה בא יתרו. כדרב הונא דאמר איתפלגון וכו':
יהודה בי רבי אמר מתן תורה שמע. א''כ הוי דהוא אמר לאחר מתן תורה בא יתרו:
ודא מסייעא לר' יוסי בן חנינה. שעולות הקריבו דכתיב עורי צפון וגו' דבר שהיה ישן שהקריבו בני נח ונתעורר לישראל:
ובואי תימן. אלו ישראל שמקריבין גם שלמים הנשחטין בדרום:
מהו בואי דבר שהיה של חידוש. כלומר דדחי הש''ס להאי סייעתא דאדרבה מאי בואי דקאמר משמע שהוא דבר של חידוש שנתחדשו לישראל שהן הקריבו עולות הנשחטין בצפון ולא בני נח וא''כ זהו דלא כר' יוסי בר חנינא:
מה עבד וכו'. דריש לה לדרשא אחריתא לכשיתעוררו הגליות וכו':
היא העולה. משמע שכבר היתה קריבה בבני נח וכשבאו לגבי שלמים כתיב זאת תורת השלמים וכו' אלא אשר יקריבו משמע מכאן ולהבא ולא הקריבום בני נח:
Meguilah
Daf 16a
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין אֵיכָן הֵן נִשְׂרָפִין. עַל גַּבֵּי הַקֶּבֶר. מִן מַה דְתַנִּינָן אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה אֶלָּא פְּסָחִים. כֵּינִי מַתְנִיתָה. אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה אֶלָּא פְּסָחִים בִּלְבַד. וּדְלָא כְרִבִּי יוּדָה. דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר. חַטָּאת פֶּסַח לְיָחִיד בְּבָמָה גְדוֹלָה. אֵין חַטָּאת פֶּסַח לְיָחִיד בְּבָמָה קְטַנָּה. תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה. כָּל מַה שֶׁהַצִּיבּוּר מַקְרִיב בְּאוֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר הוּא מַקְרִיב בְּאוֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגַּל. מַה בֵין אוֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לָאוֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגַּל. אוֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לֹא הָיָה לוֹ הֵיתֶר בָּמָה. אוֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגַּל הָיָה לוֹ הֵיתֶר בָּמָה. וּבָמָתוֹ בְרֹאשׁ גַּגּוֹ וְאֵין מַקְרִיב עָלֶיהָ אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּלְבַד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. כָּל מַה שֶׁהַצִּיבּוּר וְהַיָּחִיד מַקְרִיבִין בְּאוֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר מַקְרִיבִין בְּאוֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגַּל. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי יוּדָה. לֹא תַֽעֲשׂוּ בַּגִּלְגַּל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עוֹשִׂים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם. מַה תַעֲשׂוּ שָׁם. דָּבָר שֶׁהוּא בָא לִידֵי יַשְׁרוּת. וְאֵי זוֹ זוֹ. זוֹ עוֹלָה וּשְׁלָמִים. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. בִּמְקוֹם אִ֖ישׁ כָּל הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו יַעֲשֶׂה. לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עוֹשִׂים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם. וּמַה 16a תַעֲשׂוּ שָׁם. דָּבָר שֶׁהוּא בָא לִידֵי יַשְׁרוּת. וְאֵי זוֹ זוֹ. זוֹ עוֹלָה וּשְׁלָמִים. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. הַיָּחִיד הוּזְהָר וְהַיָּחִיד הוּתָּר. הוּזְהָר וּבָמָתוֹ בְרֹאשׁ גַּגּוֹ וְהוּתָּר לְעוֹלָה וּשְׁלָמִים. רַבָּנִן אָֽמְרֵי. אַף הַצִּיבּוּר וְהַיָּחִיד הוּזְהָרוּ. צִיבּוּרּ תוּתָּר מִכְּלָלוֹ. יָחִיד לָן בְּאִיסּוּרוֹ.
Traduction
Où brûlait-on (lors de l’existence des autels) les taureaux ou les boucs à consumer? N’importe où, fût-ce au-dessus d’une tombe; et il devait y en avoir, puisqu’il a été enseigné: entre un autel général et un particulier, il n’y avait de différence que pour l’agneau pascal. C’est aussi ce que dit notre Mishna en propres termes, contrairement à l’avis de R. Juda qui a déclaré (83)J., (Pessahim 2, 4).: il est permis d’offrir un sacrifice expiatoire ou l’agneau pascal sur l’autel général (public), non sur l’autel d’un particulier. On a enseigné que R. Juda dit: tout ce que le public ou le particulier offrait sous la tente de l’alliance (mosaïque) au désert, il pouvait l’offrir aussi à l’autel provisoire de Guilgal (sous les juges); or, la différence entre ces 2 sanctuaires provisoires consiste en ce qu’à côté du premier il n’était pas permis d’ériger un autre autel, tandis que c’était permis à côté du second. Sur l’autel au sommet de la maison (particulier), l’individu isolé ne pourra offrir que des holocaustes et des sacrifices pacifiques. Selon d’autres sages, tout ce que le public pouvait offrir sous la tente de l’alliance au désert était aussi admis à celle de Guilgal; ni dans l’une, ni dans l’autre, le particulier ne pouvait offrir d’autre chose qu’un holocauste ou un sacrifice pacifique. R. Juda fonde son avis sur ce qu’il est dit (Dt 12, 8): Vous ne ferez plus à Galgal tout ce que nous faisons ici aujourd’hui (la 1re partie du verset s’applique à l’action des individus isolés; la suite s’adresse au public); chacun fera ce qui lui paraîtra convenable; c’est-à-dire vous accomplirez là ce qui mène à la droiture, savoir l’holocauste et le sacrifice pacifique. Selon les autres sages, il faut l’expliquer ainsi: quand vous serez dans les localités où tous les autels divers vous seront permis, vous n’agirez plus comme ici (où l’individu isolé offre parfois des sacrifices obligatoires); mais dans l’un et l’autre ce sera interdit à l’homme isolé, lequel pourra seulement offrir ce qui mène à la droiture, savoir l’holocauste et le pacifique. Les rabbins disent: une défense a été adressée au particulier (au désert), et une permission lui est dévolue (à Galgal); sur l’autel au sommet de sa maison, les sacrifices publics lui sont défendus, mais on lui permet l’holocauste et le pacifique. Selon R. Juda, le public et les particuliers sont l’objet des mêmes interdits; seulement, il est arrivé que le public a été relevé de l’interdit (p. ex. sous Samuel et Elie), tandis que l’interdiction pour les particuliers d’offrir des sacrifices généraux a été maintenue.
Pnei Moshe non traduit
פרים הנשרפין וכו' איכן הן נשרפין. שנקרבין בבמה מיירי דס''ל שאף חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע''ז היו קרבין בבמה גדולה שבגלגל ושבנוב וגבעון וכדמסיק ואזיל לקמיה ולפיכך שואל הש''ס אותן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין היכן הם נשרפין דבאהל מועד שבמדבר כתיב בהדיא גבי פר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו וגו' וכן בפר העלם דבר דאבתריה כתיב והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון וגו' אבל אותן שהוקרבו בבמה היכן הן נשרפין אם צריך ג''כ אל מקום טהור או לא. וקאמר על גבי קבר כלומר דאותן לא הוצרכו להיות נשרפין במקום טהור אלא אף במקום טומאה:
מן מה דתנינן וכו'. כלומר ומנלן שהוקרבו בבמה:
מן מה דתנינן אין בין וכו' אלא פסחים וכדמסיים ואזיל כיני מתני' וכו'. כן אנחנו מפרשין להמתני' דאין ביניהן אלא פסחים בלבד שבבמה קטנה לא היה הפסח קרב אבל שאר חובות בין הקבוע להן זמן ובין שאין קבוע להן זמן ובין של צבור ובין של יחיד היו קרבין כאן וכאן וא''כ היו קרבין בבמה:
ודלא כר' יודה. כלומר רישא דהמתני' אם אנחנו מפרשין כפשטה שאין ביניהן אלא פסחים בלבד א''כ לא אתיא כר' יהודה דאמר חטאת פסח ליחיד בין חטאת יחיד וכן פסח ליחיד קרבין בבמה גדולה אבל לא בבמה קטנה ולדידיה כל שהוא חובה אין קרב בבמה קטנה וסיפא דהמתני' זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ונידב אינו קרב בבמה ההיא כר' יהודה וע''כ לאוקמא מתני' רישא דלא כר' יהודה וסיפא כר''י:
תני אמר ר' יהודה וכו'. בתוספתא דזבחים שם גריס להא בדברי חכמים וה''ג התם ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל אין בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל אלא במדבר אין בו היתר במה ובגלגל יש בו היתר במה:
במתו שבראש הגג אין יחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כאן וכאן אין היחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד. גי' דהכא מוחלפת היא דר' יהודה לדברי חכמים ודחכמים לדברי ר' יהודה. ולפי מאי דגריס הכא בהאי ברייתא כך מפרש לטעמייהו דכל חד וחד:
מ''ט דר' יודה לא תעשו בגלגל וכו'. דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו ולר' יהודה דס''ל דהצבור הן שמקריבין חובות במדבר מקריבין גם בגלגל ולאפוקי יחיד שלא היה מקריב חובות לא כאן ולא כאן. וכפי הגי' דהכא דריש ליה לקרא הכי לא תעשו בגלגל והיינו היחידים ככל אשר אנחנו עושים פה היום והיינו הצבור שמקריבין אף החובות ואתם היחידים לא תעשו כן בגלגל וכדי שלא יחשבו הואיל והותרו הבמות בגלגל א''כ אף באהל מועד שבגלגל יכולין להקריב הכל ואף החובות לפיכך הזהיר להן משה שלא יעשו כן אף בגלגל אלא כמו שאין היחיד עושה כאן באהל מועד שבמדבר החובות כך לא תעשו באהל מועד בגלגל:
מה תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות. כלומר וסיפיה דקרא איש כל הישר בעיניו לא קאי אדלא תעשו דרישיה אלא דה''ק ומה תעשו איש כל הישר בעיניו והוא דבר שהוא בא לידי ישרות ואיזו זו עולה ושלמים שהן באין בנדר ונדבה ולפי אשר ישר בעיני כל איש ואיש וא''כ כאן וכאן במדבר ובגלגל אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד:
מה טעמון דרבנן. וכפי הגי' דהכא בברייתא וחכ''א כל מה שהצבור והיחיד וכו' וכגי' התוספתא לר' יהודה:
במקום איש הישר בעיניו יעשה לא תעשון וכו'. כלומר כשתבאו למקום אשר הותרו הבמות לכם לא תעשון שם בבמות קטנות ככל אשר אנחנו עושים פה היום להקריב היחיד החובות באהל מועד אלא ומה תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות וכו' אבל באהל מועד שוין הן גלגל כמו במדבר וכדקאמרי הכא כל מה שהצבור והיחיד וכו':
ר' יהודה אומר. בכאן ע''כ שתאמר נשתבשה הגי' והוחלפו התיבות בהעתקה וא''א להעמידה לפי גי' דהכא בברייתא בפלוגתייהו אלא דכנ''ל. רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר הוזהר ובמתו בראש גגו והותר לעולה ושלמים ר' יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו צבור הותר מכללו יחיד לן באיסורו. והכי פירושא רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר. כלומר מה שהוזהר היחיד במדבר הותר הוא בגלגל ומפרש ואזיל במה הוזהר היחיד במדבר הוזהר ובמתו בראש גגו לזה בלבד הוזהר שלאחר שהוקם המשכן נאסרו הבמות והיו הצבור והיחיד מקריבין באהל מועד דוקא והכל הקריבו ואף החובות ולמאי שהוזהר היחיד הותר הוא בגלגל שמקריב בבמות בראש גגו שכשבאו לגלגל הותרו הבמות ובמה הותר לעולה ושלמים שבאין בנדר ונדבה אבל החובות באהל מועד הוא מקריב ולא בבמה. רבי יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו. כלומר ודאי לענין הזהרה מצינו ששוין הן הצבור והיחיד דכמו שנאסרו הבמות במדבר ליחיד כך נאסרו הבמות אף לצבור ובאהל מועד היו מקריבין הכל וכן אף שבגלגל הותרו הבמות לא הותרו אלא ליחיד אבל הצבור הוזהרו להקריב בבמות אלא שמצינו שהצבור הותר מכללו בזה שלפעמים הקריבו ג''כ בבמה כמו בשמואל ואליהו ועל פי הדבור כדלקמן:
אבל היחיד לן בחיסורו. כלומר ומה שהוזהר עוד היחיד במדבר שלא הותרו לו להקריב החובות אפילו באהל מועד נשאר הוא באיסורו אף באהל מועד שבגלגל וכסברת ר' יהודה לפי גי' דהכא בהברייתא שכאן וכאן אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד. וזהו כגי' התוספתא אליבא דהחכמים וכדלעיל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source